תְמוּנָה: המוכתמים מתעמתים עם גודפרי באולם הזהב

התמונה לוכדת עימות אפל, אטמוספרי ופנטסטי בין שתי דמויות אייקוניות: ה"טארנישד" וגודפרי, אדון הזקנים הראשון. בניגוד לתיאורים קודמים מסוגננים או בעלי נטייה לקריקטורות, עיבוד זה מאמץ ריאליזם מבוסס, ומעורר אווירה ציורית המזכירה יצירות אמנות אפיות פנטזיה בשמן על בד. צללים, אור, אדריכלות וחומרים נראים כבדים ובעלי מרקם, ונותנים את הרושם של רגע קפוא במיתוס.

התפאורה היא אולם טקסי עצום עמוק בתוך לינדל. שיש חיוור ובלוי מהווה את הרצפה, פני השטח שלה מורכבים מלוחות אבן מלבניים גדולים, סדוקים ולא אחידים ממאות שנים תחת מגפי המלכים. עמודים עצומים מקיפים את הלוחמים, כל אחד מהם מגולף מגושי אבן שנערמו ומסותתים בדיוק רב. עמודיהם נמתחים כלפי מעלה אל תוך הצל, ונעלמים אל תוך חשיכה מקומרת. האוויר נראה כבד, מואר באבק ודומם - כמו קתדרלה שבה רק דממה היא קדושה. אור עמום ממלא את החדר, שמתבהר רק במקום בו זוהר זהוב נשפך על פני הקרקע.

הזוהר הזה מגיע מהדמויות עצמן - אחת עטופה בצל, השנייה בוערת. ה"טארנישד" עומד משמאל, לבוש בשריון בסגנון סכין שחורה, אם כי כעת הוא עשוי בתכונות חומריות מציאותיות: קצוות בד בלויים, עור שחוק, לוחות מתכת מט. ברדסו מסתיר את פניו בצל עבה, ומעניק לו נוכחות אניגמטית וקודרת. הוא כורע נמוך, משקלו מונח על רגלו האחורית, ידו הימנית אוחזת בחרב ארוכה הבוערת בזהב מותך. הלהב מתפקד גם כנשק וגם כלפיד, מאיר את שריונו ומטיל חתכים ארוכים של אור על פני האבנים שמתחתיו.

מולו מתנשא גודפרי בדמות צל זהוב - מתנשא, שרירי, חד משמעי. הוא אינו מתואר כדמות מסוגננת, אלא כמעט כמו פסל של אש חיה. כל גופו זוהר בזהב, כאילו גולף ממתכת שמש חיה. שרירים מתגלגלים מתחת למשטח מחוספס כמו ברונזה מרוקעת, בעוד גחלים נסחפות ממנו כמו ניצוצות שנקרעו מלב כבשן. רעמת שיערו המבריק בוערת החוצה בתנועה מתמדת, קורונה של קווצות מותכות-בהירות המתמזגות בצורה חלקה להילה דמוית עשן.

נשקו - גרזן קרב דו-ידי מונומנטלי - מוחזק בחוזקה בשתי ידיו, ומאשר את נכונותו לתקוף. ראש הגרזן נוצץ בחריטות מורכבות, לוכד את השתקפות החרב בקשתות זהב קטנות מותכות. היד כבדה, גבוהה כגופו, מאוזנת על ידי כוחו העצום של גודפרי. עמידתו קדימה ודומיננטית, משקלו מבוסס באופן שווה, הבעת פניו קשוחה ונחושה. הוא אגדה חקוקה בבשר ודם.

בין שני הלוחמים, אור זהוב וחם נשפך החוצה כמו חום. כלי הנשק שלהם קרובים זה לזה, עדיין לא מתנגשים אך מוכנים לעשות זאת - רגע לפני הפגיעה. ניצוצות מרחפים באוויר, כל גחל זעיר מאיר את האולם העצום. הניגוד הוא שירה חזותית: חושך פוגש זהב, זעם פוגש נחישות, מיתוס פוגש תמותה. היצירה מעוררת את הטון של אלדן רינג במלואו - קשוח, ירא כבוד, עתיק ובלתי נשכח.

כל פרט - אבן מתפוררת, עשן מפוזר, בד נפרד, אור עטור הילה - תומך בתחושה אחת: זהו קרב עתיק יותר מהזיכרון, והמסגרת הזו היא פעימת לב אחת לפני שההיסטוריה שוב זזה.

התמונה קשורה ל: Elden Ring: Godfrey, First Elden Lord (Leyndell, Royal Capital) Boss Fight